המכתב היומי

יום ג’ י’ ניסן תשפ”א
חל ערב פסח להיות בשבת, ובבית מדרשו של הרה”ק בעל ‘אמרי יוסף’ מספינקא זיע”א התפללו בהשכמה כנהוג בשבת שכזאת,כדי להספיק ולאכול את החמץ קודם סוף זמן אכילתו.
לאחר התפילה, ציווה הרבי מספינקא להכריז, כי גם היום יערוך אתשולחנו הטהור ברוב עם. מיהרו כל החסידים ואכלו את סעודתם, וביערו בבתיהם את שיירי החמץ, והגיעו לבית מדרשו של הרבי. 
גם הרבי מיהר לסייםאת הסעודה בשולחן הטהור, ולאחר שברכו ברכת המזון וביערו את שיירי החמץ, 
ציווה הרבי כי כולם יעמדו על רגליהם, ואז קראו בקול רם ‘כל חמירא’ ברוב עם.
בין הבאים היה אברך שלא נמנה על חסידי ספינקא, אשר הגיע לספינקאכדי לעשות את חג הפסח בבית חותנו. 
משראה כי הכל נעמדים על רגליהםואומרים יחדיו ‘כל חמירא’ תמה לנפשו: וכי אמרתי ‘כל חמירא’ היא דבר שבקדושה, שיש לעשותה במנין וברוב עם? ואולם, הוא נצר את תמיהתו בליבו,וליבא לפומיה לא גליא.
כאשר קם הרבי לצאת מבית המדרש, נעצר לפתע ליד אותו אברך, ואמר לו: ‘בספרים הקדושים מובא, שביעור החמץ רומז לביעור היצר הרע, שהוא שאור שבעיסה. 
וכי מה כוחו של אדם יחיד לבטל ולבער את היצר הרע, שהוא כוח הטומאה? 
הן אדם לבדו קשה לו לעשות כן, ואולם ‘כל בי עשרה שכינתא שריא’, וכאשר ישנה השראת השכינה מתפוגג הרע. בכוח הרבים נקל יותרלבטל את היצר הרע מהלב’.

קח חלק בפעילות ההפצה של מערכת חיים באמונה!

כל תרומה תעזור לעוד יהודים להתקרב לקב”ה!

בר-מצווה-קרעטשניף-ספינקא-אלול-עח-5